בטורקיה הרביעו בעיקר כלבים לשמירה על עדרים וכלבי צייד.
כלבים אשר שומרים על עדרים, חייבים להיות עצמאים, בעלי אינסטינקט חזק בכל מה שקשור להגנה על העדר, אנטיליגנטים ובטוחים בעצמם.
בדרך כלל כלבים מסוג שכזה, נוטים ללבוש פרווה בצבע לבן, מהסיבה שהחקלאי רצה להבדילם מטורפים שונים, אשר ניסו לטרוף פריטים בעדר.
כלבים בעלי צבע קהה יותר, שימשו לשמירה על רכושו של החקלאי מפני פולשיים אחרים.

גזעים טורקים לעתים קרובות התפתחו באזורים מרוחקים זה מזה, הם הותאמו באופן סלקטיבי לתנאים המקומיים ולמצבים שונים ומגוונים.
כל אזור גיאוגרפי פיתח גזע, גזעי רועים, גזעים שהם האבות של גזעי רועים מודרנים (גזעים אלה נכחדו) וגם גזעים אשר שימשו לצייד, כולם עם מאפיינים ספציפיים התואמים לסוג העבודה המבוקש.
קיימות הרבה מאוד גרסאות שונות לגזעים טורקיים לאומיים.

הטיפוסים הידועים ביותר הם Kangal, Akbash, Karabas, Anatolia Shepherd.
והפחות מוכרים: Yoruk – כלב חזק ומהיר עם לסת חזקה, Catalburun – כלב צייד טורקי בעל אף ייחודי.
לגזעים המשתייכים למשפחת הרועים יש מספר טיפוסים שונים, בדיוק כמו אצל הרועים האסיאתים.

הבלבול בין הטיפוסים נגרם מעובדה שהטורקים מבדילים בינהם רק על פי צבעם ופרוותם:
Akadash (ראש לבן)
Karabash (ראש שחור),
Kirik (פרווה קצרה),
Kaba (פרווה ארוכה),
Brindhel (צבוע/מנומר),
Capar karayaka המכונה גם
(גוף שחור, כלב שחור) וכו '
בפועל אז מקור שמו של הכלב, למשל Kirik Yoruk או Karabash Kangal.

בתמונה: כלב מגזע סיוואס קאנגל – Sivas Kangal Köpekleri