קשריו של הכלב עם האדם התחילו כאשר אנחנו התקיימנו בעיקר על ציד.
בעת הציד, הפגינו הכלבים המון כישורים ומיומנויות שונות ולצרכי ענף זה, החלו בני האדם לברור ולצור גזעים שונים לפי התכונות המועילות שלהם, כך בעצם למדו בני האדם להכניס שינויים שיטתיים באינטליגנציה האינסטינקטיבית של בעלי חיים אלה.

מאז, משמשים הכלבים בכל אחד מכל שלבי הציד; מציאת הטרף, הברחתו מן המאורה וחשיפתו לציידים, מרדף אחר הצייד, הריגה והשבה לבעלים.

ישנו דמיון מובהק בין שיטת הציד של האדם לבין זו של להקת זאבים.
התהליך הוא זהה לחלוטין; חיפוש הטרף, הודע לשאר פרטי הלהקה על מקום המצאו, מרדף, כיתור או הברחה אל תוך מערב, הריגה ובמידת הצורך להשיב לפריטים הצעירים שבמאורה.

בטבע מנהיג הלהקה הוא זה שמתאם את כל הפעולות לעיל.
בתהליך הצייד וביות הכלבים בכלל, האדם לקח על עצמו את תפקיד "מנהיג הלהקה".
כלבים אשר קיבלו את מנהיגותו של האדם, יוכלו לצוד עימו ללא בעיה ובתאום יעיל במיוחד.

תחום כלבי הצייד מתחלק לשני חלקים גסים דלעיל –

כלבי-ציידים.
כלבי הציידים הידועים ביותר כיום, הם אלה שמכונים באנגלית ( Gun Dog ) " כלבי רובה".
פונטרים, סטרים, רטריברים וספניילים, כל אחד מן הגזעים הללו עוצב בקפידה על ידי האדם למטרות מסויימות, כמובן שע"י רבייה סלקטיבית.

השם Gun Dog, מתאים להם מהסיבה שכישורי הציד שלהם מתאימים לסוג צייד באמצעות נשק חם.
לדוגמא, הפוינטר פותח כהשלמה להמצאת רובה נטען-לוע אשר שימש בעיקר לציד עופות, רובה זה ידוע בכך שלאחר כל יריה הוא מצריך מהנוהג בו לטעון מחדש.
כדי להשתמש בכלי נשק זה ביעילות, נזקק הצייד לכלב מוכשר אשר יוביל אותו בשקט למקום המסתור של הטרף.

גזע הפוינטר ניחן בחושי שמיע וריח מצויינים, בנוסף, הוא גם יכול לנוע לאט מאוד.
הוא מתגנב בשקט מבלי להרעיש והוא נושא את ראשו גבוה, כך שהוא קולט את הריחות הנשאים ברוח בקלות.
כאשר מגלה הפוינטר את מקום המצאו של הצייד, הוא קופא על מקומו, מפנה מבטו לכיוון הטרף ומרים את אחת מרגליו הקדמיות באויר – שם הפעולה הוא Point.

ישנם ציידים אשר משתמשים בשני כלבים יחד.
הסיבה לכך היא די ברורה, כאשר שני כלבי פוינטר מזהים את הטרף וקופאים על מקומם, נקודת הצלבת מבטם מסגירה את המיקום המדוייק של הטרף, בדרך כלל עוף.
פוינטר טוב יכול לקפוא על מקומו חצי שעה ואף יותר !
עובדה זו מאפשרת לצייד להתכונן היטב לפעולה.

מחקרים קובעים שהתנהגות ה-Pointing היא בעצם קצר עצבי, או מן עומס יתר עצבי, הגורם לכלב לקפוא על מקומו רגע לפני שהיה מתנפל בעצמו על הטרף.

התנהגות דומה נצפתה גם אצל הזאבים – כאשר זאב מבחין בטרף הוא קופא על מקומו ובעצם מזמין את שאר פרטי הלהקה להצטרף אליו, רק שההבדל בין הזאב לכלבי הפוינטר הוא משך זמן הקיפאון, בעוד הפוינטר קופא על מקומו למשך עשרות דקות, הזאב עושה זאת למשך חצי דקה עד דקה.

עם התפתחותו של כלי הנשק והפיכתו לחדיש ומכוון יותר, היה צורך לפתח גם את הכלב אשר ליווה את הצייד.
לשם כך פותח גזע אחר, העונה לשם – Setter, שמו מגיע מהמילה Sitter ( מתיישב ).
גזעי הסטר היו מתיישבים כאשר היו מגלים עוף וכאשר היו משחררים אותם, הם היו רצים בתנועה גלית לכיוון מיקומו של אותו עוף.
הציידים המנוסים היו יודעים על מיקומו של הטרף על ידי תנועות זנבו של הכלב אשר היה נע מצד לצד במהירות גוברת, כאשר הוא היה מתקרב יותר ויותר על המיקום המדויק.

הצייד באמצעות כלבי הספאניילים היה שונה לגמרי מסוג הצייד של הפוינטר והסטר.
סוג צייד שכזה היה סוער במיוחד.
כלבי הספאניילים היו רצים בקידמת הדרך והיו מבריחים את העופות, מטרתו של הצייד היתה לפגוע בעופות המבוהלים בדיוק רב.
הספאנילים שמשו בעת הצייד באמצעות הבזירים ( שימוש בבז מאולף ללכידת הטרף ) הספאניילים היו מבריחים את הטרף ממקום מחבואו, בעוד הבז היה קוטל אותו באויר ממש בזמן הבריחה.

באמצע המאה השמונה עשרה, השתנו סגנונות הציד.
שורת ציידים צעדו יחדיו וירו בעופות בעודם באויר, לשם כך היה דרוש גזע כלבים אשר היה מסוגל היה לחשב במדויק על מיקום נפילתו של הטרף ולהשיבו לבעלים מבלי למחוץ אותו בפיו.
הכלבים שהתאימו למשימה היו הרטריברים.
כלבי הלברדור למשל, מסוגלים לחשב במדויק את מיקום נחיתתו של כדור הטניס אשר תזרקו לו בגינת הכלבים.

הקבוצה השניה נקראת "כלבי ציד" ( Hounds ).
הצייד בחברת כלבי ציד אלו, שונה לחלוטין מן הצייד בחברת כלבי-הציידים ( Gun Dog ).

ראשית, הם יוצאים לצוד בלהקות.
כלבים אשר יוצאים לצוד בלהקה, אינם זוכים ליחס ולאילוף פרטני כפי שנוהגים להניק לכלבי-הציידים והם לא מוחזקים בבית הצייד כאשר חולפת לה עונת הציד.

לכלבי-הציידים; פוינטרים, ספאניילים, רטריברים וסטרים הם כולם משמשים ככלי עזר לרובה של הציד, לעומת זאת, כלבי הציד הם צדים והורגים בכוחות עצמם.

כלבי הציד מתחלקים גם כן לשני חלקים.
" כלבי ראייה " – גרייהאונד, וויפט, אפגני, בורזוי, סלוקי ועוד.
קבוצה זו מאתרת את הטרף באמצעות הראייה, רודפת אחריו במהירות גבוהה מאוד והורגת אותו.

קבוצה זו, מרכיבה בתוכה מספר גזעים הגבוהים ביותר בעולם הכלבים.

האפגני והסלוקי, משמסי לציד אנטילופות, צבאים, ארנבות ושועלים.
הוולפאוד האירי והדירהאונד הסקוטי, ענקי הקומה, נוצלו לצורך ציד אייל הקורא, קריבו ( צבי שנכחד מבריטניה ) ואריות.
הרומאים תארו את הוולפאונד האירי המקורי כבר במאה הרביעית, הם ציינו את אכזריותו ונהגו לשתפו בקרבות גלדיאטורים.

המטרה העיקרית של כלבי הציד מסוג הראייה הייתה, לדלל את אוכלוסית הזאבים מאיזורים מסויימים.
ברוסיה, היה נערך ציד שכזה, כאשר צייד רוכב על סוס ולרגליו שלושה כלבי בורזוי, אשר הם זהים בצבעם ובמימדהם.
הם היו רצים אחר הזאב ואוחזים בגרונו עד אשר היה הצייד מגיע ומסיים את המלאכה, אולם, לעיתים לא נדירות, בעת היה הציד מגיע למקום מפגשם של הזאב עם כלבי הבורזוי, היה מגלה הצייד כי הזאב כבר נטל את רוחו מן העולם.
הסיבה לזהות השווה בין שלושת הכלבים הייתה לא מטעמין אסתטים, אלה משום שאם היה כלב אחד מהיר יותר מבין הנותרים, הוא היה מגיע אל הזאב מוקדם מדי וסביר להניח שהוא היה מפסיד לזאב אשר נלחם על חיו.

הצלחתם של כלבים אלו גרמה להכחדתם של מינים רבים באי הבריטי ובאירופה כולה, בין היתר הושמדו לחלוטין אוכלוסיות שלמות כמו של – אייל הקורא, אייל הצפון, זאבים וחתולים גדולים.
לבסוף, לכלבים אלה לא נשאר עבודה והם בעצמם כמעט ונכחדו.

קבוצת כלבי הציד השניה נקראת "כלבי הריח".
היא מונה גזעים שונים כמו; פוקסהאונד, ביגל, בסט האונד, הרייר, קונהאונד וכלב דם (Bloodhound).

קבוצה זו מאתרת את טרפם על ידי חוש הריח ובדרף כלל המשימה הנדרשת עליהם היא הדברת מכרסמים אשר מזיקים לחקלאות, או הריגת בעלי חיים אשר מזיקים לחיות המשק כמו, שועלים, גיריות, רקונים, אופוסומים, שונרים, נמיות וכדומה.

כלבי הריח נבררו בקפידה וכל אחד ואחד מהם ניחן באף רגיש במיוחד, אף אשר נחיריו גדולים ביחס לגופו ומספר קולטני הריח אשר מצויים עליו הוא רב מאוד.
כאשר כלב מסוג שכזה מתחיל לעקוב אחר סוג ריח כלשהו, נחיריו נפתחים ונסגרים ונעים מעלה ומטה, דבר זה מאפשר לו לקלוט ריחות רבים העולים מהקרקע אל האויר – ריחות אלה הם אותן ריחות שמשאיר אחריו אותו בעל חיים נרדף כאשר הוא משיל את פרוותו, כשהוא נוגע בסלע או כשהוא מתחכך בענף בזמן מנוסתו.

כושר ההרחה של כלב מסוג שכזה הוא מיוחד.
בעוד לנו בני האדם יש באף כ-5 מיליון קולטני ריח בממוצע, לכלבי הריח יש כמאתים ועשרים מיליון קולטנים.
אילו היינו פורשים את כל מדפי קולטני הריח באפם, היה היקפם גדול מהקיף כל גופם.