קצת על תקשורת כלבית…
בטבע, כאשר הפריטים הבוגרים חוזרים ממסע הציד אל המעורה שבה שוהים הגורים, הגורים הנרגשים מקבלים את פניהם של הבוגרים ע"י ליקוק הפה של הפריטים הבוגרים כמובן.
באמצעות התנהגות זו, תוך כדי שהם מחדירים את הפה הקטן שלהם לפה הגדול של הבוגרים, הגורים מעוררים בפריטים הבוגרים רפלקס הקאה, שבמהלכו נפלט מזון חצי מעוכל, עבור הגורים אשר אינם מסוגלים עדיין לצוד ולפרק את הציד בעצמם.
וזהו חלק טבעי במעבר בין חלב אם, לבין מזון מוצק.
בהמשך חיו של הכלב, טקס ליקוק השפתיים בהתרגשות, הופך להיות טקס שמעיד על כניעה והתרפסות כלפי כלב בכיר יותר (גם כלפי הבעלים).
בעצם אימוץ ההתנהגות הגורית, גורמת לפריט השני לא להרגיש איום מצד הפריט שנוהג כמו גור וכך הם נמנעים מעימות מיותר שנועד לקבוע מעמדות ועלול לעלות במחיר של פציעות מיותרות בתוך הלהקה.
אגב, גם בחברה האנושית, אימוץ של התנהגות ילדותית, לעיתים נועדה כדי להסיר איום כלפי אדם אחר.
בתמונה ניתן לראות שני כלבי ויסלה, כאשר הגור מכניס את הפה שלו לפה של הכלב הבוגר.
