לפני 3 שנים פחות או יותר, התקשרה אלי בחורה צעירה, היא טענה שיש לה טרייר מעורב שאותו אימצה מאחת העמותות בדרום הארץ.
היא סיפרה שהבעיה היחידה שלה עם הכלב שלה, היא שהוא טורף את התרנגולות שנופלות לה לחצר (יש לה חצר אנגלית).

היא מספרת שברגע שהתרנגול מגיע לחצר, הוא נכנס למלכודת מוות, כי אין באפשרותו לצאת לבחוץ והכלב שלה בדקות אחדות הורג אותו.
כשהיא בבית היא מצילה את התרנגולות, אבל כשהיא בעבודה, הכלב חוגג.

קבענו להיפגש, הגעתי, וראיתי כלב חמוד מאוד שמחפש המון תשומת לב, אבל מנגד הוא ציד בכל רמח אבריו.
בפגישה היא הסבירה לי שהיא ניסתה כמה מאלפים בשיטה החיובית וזה לא עזר.
היא הדגישה שאין לה את האפשרות לסגור את החצר מלמעלה ושהיא לא מוכנה לא לאפשר לכלב לצאת לחצר.
בקיצור, המשימה הייתה לגרום לכלב להתעלם מהתרנגולות גם כשהוא לבד.

אני הסברתי לה שכדי לצור את המצב הזה, אסור לכלב לקשר את הגבול והאכיפה למעשיו, אליה, או לכל אדם אחר, אלא אך ורק למעשה עצמו, כדי שלא יעשה זאת כשהוא לבד.
לשם כך רצוי להשתמש בקולר אלקטרוני ומצלמה, בנוסף, צריך להרגיל את הכלב לזמם (מחסום פה) ולהביא תרנגולות באופן יזום כדי לתרגל את זה.
וגם צריך לשים את התרנגולות בתוך כלוב, ולשחרר את הכלב ולעבוד על כך בסיטואציה מסוג אחר.

עד כאן הכל היה בסדר, אבל ברגע שהיא שמעה שהתרנגול צריכות כחלק מתהליך להיות סגורות בכלוב, היא טענה כי היא טבעונית וזה נוגד את האידאולוגיה שלה שהתרנגול יהיה בתוך כלוב…
ובכלל, כל העניין שבו התרנגולות יהיו בסטרס, לא נראה לה טבעי.

אני מנגד הסברתי לה שכל העניין שבו היא רוצה לדכא לכלב את יצר הטרף שלו, יותר – לא טבעי – מאשר להגביל את חרותה של התרנגולות למספר דקות.
היא לא הסכימה איתי וכאן נפרדו דרכינו…

המסר בסיפור הזה הוא שלעיתים לא רחוקות בכלל, הבעלים לא מאפשרים לי לפתור להם את הבעיות שלהם עם הכלבים.
לפעמים זה נובע מאגו, לפעמים מעצלנות, יש מצבים שזה מאידאולוגיה אישית ולפעמים מרחמנות.
אבל בדרך כלל, המניעים הללו, הם בעצם מביאים את האדם לעודד ולפתח את בעיית ההתנהגות של הכלב שלהם לא במודע.
אני מנגד יכול לפתות להיגיון שלהם, אבל לא תמיד זה עובד.

אני ממליץ לכם בחום לעבור על האלבום שאליו שייכת הכתבה.
הוא נקרא: "כתבות על כלבים שאילפתי בעבר".