לכבוד יום האישה הבן לאומי, כתבתי כתבה מעניינת על המסירות של אמא כלבה / זאבה
תהנו…. (ואל תשכחו לפרגן בתגובות! )
כיצד נגמלים גורים?
שווה לקרוא עד הסוף, זה מעניין מאוד.
בשלושת השבועות הראשונים לחייהם, מקבלים הגורים את כל תזונתם מחלב האם.
היא שוכבת על הצד ומניקה אותם והם לוחצים על בטנה עם כפות הרגליים הקדמיות כדי להמריץ את זרימת החלב תוך כדי שהם יונקים מהפטמות.
הכלבה מבלה כמעט את כל זמנה עם הגורים וכשהם מגיעים לגיל שלושה – ארבעה שבועות, היא מתחילה להשאיר אותם לבד לפרקי זמן קצרים וכשהיא חוזרת היא מתחילה לגלות הסתייגות מהרצון להניק אותם.
בשלב זה, הגורים פעילים עוד יותר, והם מנסים להגיע אל הפטמות ולינוק, כאשר הם מצליחים להגיע, היא מאפשרת להם לינוק, אך להבדיל לשבועות הראשונים, היא מבצעת את ההנקה בעמידה.
כאשר הימים עוברים, מגלה אמא הכלבה חוסר סבלנות כלפי הגורים ולעיתים ניתן לראות אותה מתרחקת בעודם מנסים לנוק.
כאשר יגיעו לגיל חמישה שבועות, אמא כלבה עשויה לנהום ולנשוך את הגורים בעודם מנסים להשיג כמה לגימות מהחלב.
חשוב לציין שהאמא לא ממש מכאיבה לגורים, אך הלמנט ההרתעה משחק תפקיד חשוב.
בשני השבועות הקרובים, יתכן והגורים יצליחו לשכנע את האמא להניק עוד מספר פעמים מצומצם, אך אספקת החלב שלה הולכת ונגמרת.
בגיל שבעה שבועות הגורים צריכים להיגמל לגמרי (במקרים נדירים כלבות מניקות עד גיל עשרה שבועות).
בתנאים ביתיים, נותנים מגדלי הכלבים לאמא הפוגות ארוכות יותר בכך שהם מספקים לגורים חלב ממקור שונה ובהמשך גם מזון מיוחד לגורים.
הדבר נוח מאוד לכלבה אשר מקבלת את עזרת המגדל באהבה.
אך מה עושים כלבים פראיים?
בטבע קיימת שיטת גמילה מיוחדת אשר מאזנת את צריכת החלב האם.
כלבי בר מציעים לגורים מזון מעוכל, באמצעות תהליך של "העלאת גירה".
בסביבה הטבעית, כאשר האמא מתחילה לבלות מעט יותר זמן הרחק משגר הגורים, היא מבלה את זמנה בציד.
לאחר שהיא הורגת ואוכלת את הטרף היא חוזרת אל הגורים, ריח המזון הנודף מפיה גורם לגורים להתקרב אליה ולרחרח את פיה ומיד לאחר מכן הם מתחילים ללקק, לכרסם, ולגרד את פיה, יהיו כאלה שאפילו יכניסו את ראשם לתוך המלתעות.
פעולותיהם של הגורים גורמות לרפלקס הקאה אצל האמא (לעיתים גם אצל חברי להקה אחרים) והיא פולטת את המזון המעוכל לגורים.
פליטת מזון זו, מתאימה בהחלט לשלב ההתפתחותי של הגורים בעלי השיניים הרכות והמנשך החלש.
בהמשך, כאשר מתפתחים הגורים, חברי הלהקה מביאים נתחי בשר שלמים אל השגר לאחר מסע הציד (יצר "ההבאה" המפורסם) והם מסתערים ואוכלים בחיפזון.
בגיל שנים – עשר שבועות בערך, הגורים מתחילים לצוד בעצמם או להצטרף לשאר חברי הלהקה המנוסים.
בשגרים אשר נמצאים בסביבה ביתית, לא נפוצה התנהגות פליטת המזון אצל האם, הסיבה לכך טמונה בעיקר ואספקת המזון של הבעלים וגם בגנטיקה.
כאשר זה אכן קורה, בעלים לא מנוסים יכולים להיכנס ללחץ ולהתקשר לווטרינר בטענה שהאם חולה ומקיאה.
עוד יותר גרוע יהיה אם הבעלים ישלול מהגורים את מזון הגמילה הטבעי שלהם.
בצפייה בלהקות זאבים עולה כי כאשר הזאבה נכנסת אל המאורה כדי להמליט ועד שלושת השבועות הראשונים לאחר ההמלטה, חברי הלהקה מאכילים את האם ע"י פליטת המזון.
התנהגות זו תורמת רבות להישרדות האם והגורים ולאיכות החלב.
עוד דבר מעניין, כאשר זאבים אוכלים בשר נבלה, הם לעולם לא פוליטים אותו לגורים!
אלא רק בשר טרי! (אני הייתי בשוק מנפלאות הבורא❤️).
וכאשר הם פולטים לגורים את מזונם, הם עושים זאת במספר מנות קטנות כדי לבטח שכל הגורים יצליחו להזין את עצמם.