כ"כ הרבה פעמים אני נתקל באותו הטיעון – "לא כל אחד רוצה ובנוי לכלב עבודה, יש אנשים שמתאים להם כלב תערוכות בעל אופי רגוע יותר, לכן לא צריך להרביע רק על סמך מבחני עבודה"
טיעון זה הוא נכון חלקית, אסביר.
נתחיל בחלק שאני מסכים לגביו, לא כל אחד בנוי לכלב בעל אופי תוסס כמו של כלבי עבודה.
אבל יש כאן חלק שהוא ממש לא נכון.
כאשר מרביעים רק על ידי מבדקי יופי, במיוחד כאשר הסטנדרטים משתנים לפי אופנה מתחלפת ואין כל תכלית ממשית שעל פיה נשענים מלבד מראה חיצוני, יש נטייה גדולה מאוד לפתח מומים, לצור גזעים הנושאים גנים רציסיביים או מחלות תורשתיות.
מה גם שגזעים מסויימים איבדו את זהותם המקורית.
כשמתיחסים להרבעות של כלבי עבודה, אין הדבר הוא זהה.
כלב עבודה חייב להצדיק את קיומו, לכן מבנה גופו יהיה בריא ומותאם לסוג העבודה הספציפי שאליו הוא שיך, הוא יהיה נקי ממחלות גנטיות, כמובן שהוא לא ישא עימו גנים רציסיביים, אופיו יהיה יציב יותר אך אולי הוא יהיה פחות יפה בעין לא מקצועית, אך על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, אבל כשמדובר בבריאות ופונקציונליות יש המון על מה להתווכח!
כלבי התערוכות נוטים יותר לחלות, לסבול מבעיות פרקים, או להציג אופי לא יציב, זו היא עובדה קיימת שיש ליחס אליה המון חשיבות.
בתמונה שלפניכם אתם יכולים לראות כיצד צריך להראות הבולדוג האנגלי ע"פ ארגון שדוגל בכלבי תערוכות.
עד כמה הכלב הזה בריא?
ע"פ מה קבעו את הסטנדרטים?
למה הסטנדרטים משתנים מעת לעת?
למה הגזע מתרחק שנות אור מהצורה והאופי המקוריים?
למה עדיין קוראים לגזע בולדוג? (bulldog = כלב שוורים) אם הוא בחיים לא יצליח לשחזר את היכולות שלו מהעבר…
למה ההמלטות דורשות לעיתים קרובות התערבות מצד האדם?