הפומרניין הוא כלב קטן ממשפחת כלבי השפיץ.
הוא בן דודם של האלסקן מלמוט, האסקי סבירי, הסמוייד וכלבי שפיץ אחרים.
השם " פומרניין " מגיע ממחוז פומרניה, גרמניה.

הפומרניין הוא חמוד, נמרץ ופרוותי, אינטליגנטי ונאמן לבני משפחתו.
אך אל תתנו לנחמדות שלו להטעות אתכם, הוא גם מאוד עצמאי, נועז, עירני וסקרן לגבי העולם הסובב אותו.
למרבה הצער, במוחו, הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא באמת, לפעמים זה יכול להוביל אותו לבעיות, כמו למשל להטריד ואף לתקוף כלבים הרבה יותר גדולים ממנו.

אם תחשפו את הפומרניין מגיל קטן לכלבים ולבעלי חיים אחרים, הוא בדרך כלל יסתדר איתם במשך חיו.

לפומרניין יש ראש המזכיר מאוד שועל קטן, אוזניו זקופות, האף מעט מחודד, העניים שחורות ובצורת שקד והוא בעל פרווה באורך בינוני, חלקה וצפופה.

לפומרניין מגוון רחב מאוד של צבעי פרווה הכוללים: אדום, כתום, לבן, בז׳, כחול, חום או שחור.
לעיתים הוא יכול להופיע עם מספר גוונים על גופו, עקב שינוי צבע השיערה לאורכה.
טיפוח הפרווה נראה די מסובך, אבל בפועל הוא דורש הברשה רגילה אחת לכמה ימים.

למרות הגודל הקטנטן, הפומרניין הוא כלב אזעקה מעולה.
הוא ינבח בכל רגע נתון כאשר יש זר בסביבה.
לעיתים רצוי מאוד ללמד אותו להפסיק לנבוח בפקודה, אחרת נביחותיו יהוו מטרד לבני הבית לאורך הזמן.

הפומרניין מתאים מאוד לאנשים עסוקים ולמבוגרים.
הסיבה לכך היא שהוא מאוד עצמאי ולא תלותי יותר מדי.
הם בהחלט מתאימים לגידול בדירה.
בגלל גודלם הזעום, אני לא ממליץ למשפחות עם פעוטות לאמץ כלב שכזה, הסיבה לכך היא שהם מאוד פגיעים וילדים עללולים להוות להם נזק אם לא נזהרים כראוי.

בדרך כלל, קל ללמד את הפומרניין טריקים ופקודות בסיס, אך עליכם להיות עקביים ותקיפים כאשר אתם מלמדים אותו.
אם לא תבססו את המנהיגות שלכם כלפי הגזע הקטן הזה, כנראה שהוא יהיה זה שיקח את המושכות לידיו ואז הוא יכול להיות קצר רוח ודומיננטי כלפיכם.

יש לפומרניין הרבה מוטיבציה לצאת ולחקור את העולם, הוא ממש נהנה מטיולים, הם נהנים לרוץ בגאווה ולהכיר אנשים, ריחות מראות וכלבים חדשים, אל תמנעו את זה מהם.

יותר ויותר פומרניינים, הוכשרו במשימות שונות ומגוונות בשנים האחרונות, כמו ספורט כלבני ( אג׳יליטי ), אימוני משמעת בסיסית, חלקם גם הוכשרו להיות כלבי סיוע ויש כאלה שעושים עבודה נהדרת כלפי טיפול לאנשים עם מוגבלויות, או חולים וקשישים בבתי חולים, הם פשוט גורמים לשמחה ולאושר רב עבור אותם אנשים.

לפניכם שמונה דגשים חשובים שעליכם לדעת על גזע הפומרניין:

1. הפומרניין יכול להיות מאוד חשדן לזרים, רצוי ללמד אותו להפסיק לנבוח בפקודה.

2. מומלץ מאוד ללמד את הפומרניין להשאר לבד בכלוב, מהסיבה שתהליך הגמילה מצרכים ( עם דגש על נקבות ) יכול להמשך לאורך זמן.

3. מזג אויר חם, בהחלט יכול לשבש את גופו של הפומרניין, לכן חשוב מאוד לעקוב אחר גופו כאשר מטיילים איתו בחוץ ולהזהר ממכת חום.

4. הפומרניין טוב מאוד עם ילדים, אך לא תמיד הם טובים איתו.
גזע זה מאוד שברירי ועדין, לכן יש לשים לב לגופו במיוחד ליד ילדים.

5. לאור גודלו המזערי, הפומרניין יכול להיות טרף מושלם עבור בעלי חיים רבים, כמו עופות דורסים תנים ובעלי חיים אחרים.
כאשר יוצאים לטייל איתו יש לשים לב ולהשגיח עליו מפניהם.
מסוכן מאוד להשאיר אותו לבד במרפסת פתוחהמאו בחצר ולא רק מפני גנבים אנושיים…

6. הפומרניין פשוט לא מודע לגודלו, הוא יכול לנסות ולהבריח כלב גדול, או לקפוץ ממקום גבוה מדי ולהפצע, אתם הבעלים חייבים לקחת פיקוד ולפקח על הכלב במיקרים שכאלה

7. כאשר פומרניין מזדקן הוא עלול לפתח קרחות בפרווה שלו.

8. חשוב לאלף את הכלב למרות גודלו המזערי, אחרת הוא יכול לעשות לכם המון צרות שלא חלמתם שכלב כל כך קטן מסוגל לחשוב עליהם.

הפומרניין פותח כאמור במחוז פומרניה שבגרמניה.
אבותיו היו כלבי שפיץ מהצפון הרחוק.
קרובי המשפחה של הפומרניין הם האלקאונד הנורבגי, ה – Schipperke ( סקיפרק, גזע שפיץ בלגי ), השפיץ הגרמני, האמריקאי אסקימו, הסמוייד, וכל שאר כלבי השפיץ אחרים בשפיץ.

אפילו הימיו הראשונים של הגזע היה הפומרניין פופולרי.
אנשים בולטים בהיסטוריה החזיקו ברשותם כלב מסוג שכזה, כמו למשל –

מרטין לותר, ( מרטין לותר היה נזיר, כומר ופרופסור לתאולוגיה גרמני, מממשיכיה ומפיציה העיקריים של הנצרות הפרוטסטנטית ) החזיק ברשותו פומרניין זכר בשם "בלפרליין" והוא אפילו הוזכר בכתביו.

מיכלאנג׳לו, ( איש אשכולות איטלקי – פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר, ואחת הדמויות הבולטות בתקופת הרנסאנס האיטלקי ובתולדות האמנות ) מסופר על כך שהפומרניין שלו ישב על כרית סאטן וצפה בו צובע את תקרת " הקפלה הסיסטיניט ".

אייזיק ניוטון, ( פיזיקאי ומתמטיקאי אנגלי, אשר נחשב לאחד המדענים הגדולים בכל הזמנים) סופר על כך שהיה לו פומרניין בשם " דיימונד " והוא היה לועס את כתבי היד הכושלים שלו.

מוצארט, ( מלחין אוסטרי ) הוא קרא לכלבו " פימפרל " והקדיש לו את יצירת המוזיקה " האריה".

בשנת 1761, סופי שרלוט, נסיכת בת 17שנים, ביתה של מקלנבורג-שוורין ( הייתה דוכסות היסטורית בצפון גרמניה לחופי הים הבלטי, כיום חלק ממדינת מקלנבורג-מערב פומרניה ) לקחה איתה כלבי פומרניין לאנגליה, שם נישא לנסיך האנגלי שהיה אמור להיות המלך ג'ורג 'שלישי.
היא הביאה איתה זוג של כלבים, שצבע בעיקר לבן, משקלם היה יותר מ -20 ק"ג, מה שהיה מקובל באותה התקופה.
למרות שהם היו פופולריים בחוגי מלוכה, הזן החדש לא נתפס בשאר הציבור האנגלי.

כל זה השתנה בתקופת שלטונו של נכדתה של המלכה שרלוט, המלכה ויקטוריה.
במהלך 64 שנותיה כמלכת אנגליה, המלכה ויקטוריה גידלה יותר מ -15 גזעים שונים של כלבים.
בשנותיה המאוחרות יותר, היא העריצה במיוחד את גזע הפומרניין, שהיא ראתה בפעם ראשונה בשנת 1888 במהלך טיול באיטליה.
היא התאהבה בפומרניין פרוותי ואדמדם בשם "מרקו" ששקל רק 12 ק"ג.
היום, רבים מאמינים שהוא היה ההשראה לפתח את הפומרניין הקטן יותר.

מרקו, התחרה תחת שמה של המלכה, בהרבה תערוכות ותחרויות כלבים וזכה לכבוד רב.
ויקטוריה גם קנתה שלושהכלבי פומרניין אחרים באותו הטיול לפירנצה בשנת 1888.
לאחר מרקו, הפומרניין המפורסם ביותר הבא של ויקטוריה הייתה נקבה בשם ג'ינה, שגם הפכה לאלופה בתערוכות כלבים בלונדון.
ויקטוריה אהבה פומרנינים עד כדי כך שכשהיא גססה, היא ביקשה שהפומרניין האהוב עליה (בשם טורי) יובא למיטתה רגעים האחרונים שלה בעולם הזה.

האהבה של ויקטוריה לגזע זה, במיוחד הקטנים שבגזע, נתנה השראה למגדלי כלבים באנגליה לצור גזע עוד יותר קטן. משנת 1900 עד 1930, גזע הפומרניין לעתים קרובות היה בעל המספר הגדול ביותר של המשתתפים בתחרות הכלבים "Crufts" – האליפות הלאומית של בריטניה.
בתקופה זו תקן הגזע התייצב, הגודל ירד והפרווה התקצרה.
גם בתקופה זו, מגוון רחב יותר של צבעים הפכו לזמינים.
צבע הפרווה היה בעיקר לבן, שחור, חום שוקולד או כחול, אבל אחרי שכלב בצבע כתום זכה בתערוכה בשנת 1920, הגדילו את טווח הצבעים האפשרי.

התפשטות הגזע מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
בשנת 1888, פומרניין זכר בשם דיק, היה הראשון להכנס לספר ההרבעות האמריקאי Kennel Club AKC.
בשנת 1892, הפומרניין הראשון נכנס לתערוכת כלבים בניו יורק.
לאחר שה-AKC הכיר בגזע בשינה 1900, גדל במהירות גזע הפומרניין בפופולריותו בארצות הברית.