הכלב על פי המסורת היהודית נחשב לבעל חיים טמא.
מסופר בכתבי יד, שמחוץ לחומותיה של ירושליים, הסתובבו להם בחופשיות להקות גדולות של כלבים אשר התקיימו בעיקר מאשפת העיר וגוויות אדם.
דוגמא לכך היא המלכה איזבל, בת המלך צידון, אשת המלך אחאב, אשר הנהיגה את פולחן הבעל, רדפה את הנביאים אליהו ואלישע והלכה כנגד מצוות ה', למרות שידעה אותם ועל חטאיה נענשה איזבל – היא הושלכה אל מעבר לחומות העיר ואת גופתה אכלו כלבים משוטטים ( מלכים ב' ט', ל"ג – ל"ו ).
אם נפתח את ספר בראשית, תיבת נח, נגלה דבר מעניין, ה', אסר על קיום יחסי מין בתיבה עצמה.
חם, העורב והכלב הפרו את דברי ה', העונש אשר נגזר עליהם: (ע"פ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קח, עמוד ב)
חם – קולל בכך שעבד עבדים יהיה זרעו וצבע עורם יהיה שחור.
העורב – שאת זרעו הוא יוציא מפיו לפי הנקבה.
הכלב – ע"פ הבן איש חי, נגזר על הכלב להדבק אל הכלבה לאחר ההזדווגות, מנגד, אומר רבי יונה שקללת הכלב היא להיות קשור בחבל/רצועה למקום מסויים מבלי היכולת לנועה בחופשיות.
אף-על-פי-כן, יש ביהדות מספר דעות חיוביות על הכלבים.
התלמוד אומר שיש לגלות סבלנות כלפי כלבים, למרות העובדה שהם חיות טמאות.
מסופר שהמזונות הטמאים המצואים בשפה הוקצו לכלבים בידי הקדוש ברוך הוא, כשכר על שתיקתם בליל יציאת בני-ישראל ממצרים.
"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אתו" (שמות כ"ב ל' ) – ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר הבריות, שנאמר: " ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות, י"א ז').
לפי חז"ל, יש לתת לכלבים בשר נבלה וטרפה בחג הפסח.
אחד ההזכורים החיוביים ביותר בתנך הוא: "וישם ה' לקין אות [לבלתי הכות-אתו כל-מצאו], (בראשית, ד' ט" ו)
מאחר ולקין היה מסומן כרוצחו של אבל, האדם הראשון, אביו של קין, העניק לו כלב שישמור עליו מנסיונות נקם.
התלמוד הירושלמי הוא מן המקורות הספורים אשר דובר בו על תבונת הכלב.
מצויין שם שהכלבים נבדלים מהחתולים בכושרם לזהות את מרות בעליהם ולגלות כלפיהם הכרת תודה.
ע"פ "ילקוט שמעוני" (שמות, פרק יא, רמז קפז) עיבוד עורות בעבר נעשה בעזרת צואת כלבים, דבר ששימש גם להכנת תפילין ומזוזות.
הכלב מוזכר בתנך 25 פעמים ועוד מספר רב של פעמים בתלמוד.
לרוב מודגשים שני תכונות בולטות אשר מאפינות את רוב הכלבים, חוש הריח המפותח ויצרי השמירה המפותחים.
בנוסף, נדרש על בעלי הכלבים לשמור על כלביהם: " לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת " ( בבא קמא עט ע"ב) פרוש הפסוק הוא, שעל האדם המחזיק בכלב לקחת אחריות בגידולו, שמה הכלב יזיק לאדם אחר בנשיכתו.
כאדם מסורתי וכחוקר ומאלף כלבים, אני לא פעם חוקר ולומד על הכלבים מן הגמרא, או מן התורה עצמה, יש לציין שעד עתה כל מה שנכתב שם ובא לידי ביטוי בעבודתי, הוא מדויק להפליא.
