היום, לפני שנה בדיוק, ערב פסח, ג'ובאני האגדי הלך לעולמו.

ב4 לפנות בוקר הסיוט התחיל.
קיבלתי טלפון מחסום, היו אלה שוטרים שסיפרו לי שניסו לפרוץ לי לרכב.
מבירור קל עלה שהגנבים רצו לשדות שמול ביתי.
לקחתי איתי את ג'ובאני ורומן ורצנו לחפש אותם.
בסוף מסלול של 9 קילומטר, ג'ובאני התמוטט כאשר הוא מקבל התקף אפילפטי, חשבתי שהוא מת, צעקתי לשם בעצב "לא", אבל הייתי באמצע השדה, ליד קיבוץ גבעת השלושה ואיש לא שמע אותי.
התקשרתי לאשתי ואמרתי לה בבכי שג'ובאני מת.
אבל לפתע הוא קם והיא באה לאסוף אותנו.
כאשר עלינו לבית, הוא קיבל עוד שני התקפים ובדרך לוטרינר עוד שלושה וגם בווטרינר עוד אחד, עד שהביאו לו נוגד שיעצור את ההתקפים.

מהוטרינר נסענו מהר לבדיקת MRI, לקח קצת זמן לתוצאות הגורליות שאמרו שיש לו גידול ענקי בראש.
ע"פ הוטרינרים הוא היה יכול לחיות עם תרופות בין חצי שנה לשנה וחצי.
ברגע שהבנתי את זה לא הפסקתי לבכות כי ידעתי שהיום, דרכנו יפרדו…
אני לא רציתי שהוא יסבול, אפילו לא לרגע!
לא הגיע לו.
ביקשתי מהוטרינרים שירדימו אותו.
לפני זה, הגיעו המון אנשים מהמשפחה וחברים קרובים להיפרד מהנסיך שלנו.
התמונה שהוטרינרית מגיעה עם הזריקה עם החומר הלבן והקטלני לא יוצאת לי מהראש עד עכשיו.
לא עזבתי אותו לרגע, שלא יחשוב חלילה שנטשתי אותו, גם לא ברגע האחרון לחיו.

ג'ובאני הורדם כשהוא כמעט בן שמונה שנים.
מהרגע שהגיע אלי ועד ליומו האחרון, לא נפרדנו זה מזה ליותר מ12 שעות!
הוא היה צמוד אלי רוב היום.
זה כמו לאבד חלק בגוף…

אני בטוח שהוא בגן העדן של הכלבים