האקבש הטורקי הוא כלב צאן מאוד יציב מנטאלית אשר משמש לשמירה על עדרים.
עקב גודלו היחסית קטן, בהשוואה לכלבי צאן אחרים, יכול האקבש לנדוד עם העדר שעות ארוכות מבלי להתעייף.
מה גם שצבע פרוותו הלבן מודע ממנו התחממות יתר.

האקבש ככל הנראה הגיעה מאיזור הים התיכון הצפוני.
הם הגיעו לטורקיה לפני 3000 שנה, יחד עם שאר רועי הנוודים הראשונים.

בטורקיה, הרועים בררו את הצבעים של הכלבים ובחרו כמובן את הצבע הלבן והסיבה לכך היא די ברורה, הרועה הטורקי רצה להבדיל בין כלביו לבין הזאבים התוקפים באופן מוחלט.

האקבש הוא כלב יפייפה, שמיעתו חדה וחוש הרח שלו לא נופל מהמון גזעים אחרים, מהירות יוצאת מן הכלל ביחס לגודלו.
הוא שונה מכלבים טורקים אחרים בשל צבעו הלבן כשלג.
יש לו עיניים כהות, האף בפיגמנטציה של עור, אשר הגנה עליו במקור נגד כוויות שמש. הוא מגיע לבגרות בגיל מאוחר יחסית, גיל שלוש שנים ויותר.

על בסיס המראה ומחקרים גנטים שנעשו, המסקנה שאליה הגיעו החוקרים היא שהאקבש עורבב עם גזעים מסוג סלןקי ומסטיף.
התוצאה של הכלאה כזו מציגה גרסאות שונות משתנות בין שני קצוות שונים:
הטיפוס שדומה "ללוקי" בעל גולגולת צרה, גוף צר מאוד ובטן שקועה, יש לו רגליים ארוכות יותר ובדרך כלל עדין יותר.
הטיפוס שמזכיר את "המסטיף" בעל ראש חזק, יש לו יותר כפלים בעור, ישנם כלבים עם עפעפיים נפולים, הוא בעל גוף מוצק וכבד יותר, המראה שלו מזכיר מאוד לברדור.

למרבה הצער, עקב המהפכה התעשייתית והירידה הגבוהה בקרב אוכלוסיית הזאבים, גזע זה כמעט ונעלם.
למרות שכמה אוניברסיטאות ובמוסדות בממשלה החלו לעסוק בגידול ושיחזור הגזע, בטורקיה יש מעט מאוד אקבשים.

קיים הבדל גדול בין המבנה של הטיפוסים ממרכז ומזרח אנטוליה לבין הטיפוסים ממערב אנטוליה.
כיום הפופולריות של האקבש גדלה במהירות.
היצוא של האקבש מטורקיה בניגוד לקנגל, שהוא זן לאומי בטורקיה, מותרת וחוקית.