דוג דה בורדו
Dogue De Bordeaux
French Mastiff

הגזע ניקרא ע"ש העיר הצרפתית בורדו, בה פותח הגזע לראשונה, בתחילת המאה ה-14 .
המילה "דוג" ( בלטינית: Dogue ), הופיע לראשונה בשנת 1392, מקור המילה הוא "Dogger", פירושה, הוא סוג של כלבים אשר מתאימים לפונקציות שונות.
צירוף המילים "דוג דה בורדו" (Dogue De Bordeaux ) הופיעה רק בשנת 1863 בתערוכת כלבים בפריז.
תרגום השם ביד חופשית לעברית הוא – הכלב היעיל מבורדו, או הכלב בעל הפונקציות מבורדו.

הדוג דה בורדו הוא גזע עם עבר מפואר ביותר.
בעבר הכלבים היו נחשבים לכלבי עבודה לכל דבר, הם היו צדים בעלי חיים כמו דובים, זאבים, חזירים וצבאיים, במשך השנים הם הפכו לכלבי שמירה והם אף שימשו ככלבים לרעיית בקר.
כיום, הדוג דה בורדו המודרני, שונה מאוד מאבותיו, שכן, היום הגזע הוא אדיש ברוב המקרים, כבד מאוד ולא מתאים לעבודה.
תכונותיו של הדוג דה בורדו המודרני הופכות אותו לכלב משפחה מצויין ונוח לגידול בדירה.

במקור היו שני אבות טיפוסיים לגזע.
הראשון היה קטן יותר והוא שימש את המעמדות הנמוכים יותר בחברה "לספורט" התגרות בשוורים שהיה נהוג באותה תקופה, טיפוס זה ניכחד כאשר ההתגרות בשוורים יצא מן החוק.
הטיפוס השני היה גדול יותר והוא שימש בעיקר לשמירה על משקים, בתים ואחוזות, הוא האב הקדמון של הגזע המודרני.
כמו שצויין לעיל, המסטיף הצרפתי היה צייד מיומן, בעיקר אל מול בעלי חיים בגודל ביינוני עד גדול.

גובה: זכרים 60 -70 ס"מ נקבות 55-65 ס"מ
משקל: זכרים 55-70 ק"ג נקבות 55-65 ק"ג

פרוותו של הדוג דה בורדו היא קלה מאוד לתחזוקה, הברשה שבועית בהחלט תספיק, אם כי בעונות הנשירה מומלץ להבריש 3-4 פעמים בשבוע.
כיום, צבע הפרווה של הגזע הוא נע בין גוון חום בהיר, לבין חום כהה עד בורדו ( אין קשר לשם הגזע ), כאשר הגוון הקהה יותר הוא המבוקש והנדיר יותר.
ישנם כלבים בעלי מסכה שחורה על הפנים.
בעבר, גוון הפרווה, הצורה והאורך היו שונים בין טיפוסים שונים של הגזע אשר הגיעו מאיזורים שונים בצרפת (ארחיב בהמשך ) .

ראשו של הדוג דה בורדו המודרני הוא מתאים מאוד להגדרה "מסטיף", הראש מלבני, בעל אף קצר עם המון עור עודף.
גופו מפותח מאוד בחלקו הקידמי, החזה במיוחד, אורכו של בגזע עולה על גובהו בכמה דרגות, הגוף עצמו הוא שרירי מאוד אך מנגד הוא עטוף בשכבה עבה של עור רפוי.
הזנב שרירי ועבה בבסיסו.

לדוג דה בורדו המודרני יש אופי נוח מאוד.
נכון, תמיד יש יוצא מן הכלל, אך ברוב המקרים כלבים מגזע זה הם נוחים מאוד לגידול ולתחזוקה שוטפת.
הם מתנהגים נהדר עם ילדים, אורחים ושאר פני הבית.
כלבי הדוג דה בורדו ברוב המקרים מודעים לגודל ולכוח שלהם ולכן הם לא מראים תגובות של פחד או עצבנות.
אם אתם מעוניינים בכלב שמירה או הגנה זה בהחלט לא הגזע המתאים.
במשך שנים רבות דאגו לפתח את תכונות האופי העדינות והרגועות יותר.
מנגד, הדוג דה בורדו הוא בעל מראה מאוד מרתיע , זה אומנם מטעה, אך לא מעט פעמים עושה את העבודה.

בעליו של הדוג דה בורדו לא חייב להיות חובב ספורט מובהק כדי לגדל את הגזע האהוב עליו.
שני טיולים ארוכים במשך חצי שעה בהחלט יספקו את המסטיף הצרפתי שיעדיף לרבוץ לו בנחת בפינה מוצלת ברוב שעות היום.
אפילו שהגזע נוטה להיות עצל, אין לאפשר לו להיות בטלן !
על הבעלים להקפיד על מתן פעילות גופנית קבועה, מסודרת ומאתגרת עבור הכלב מדי יום ויומו.
ריצה בחצר האחורים או זריקת כדור הם לא מספיקות ולא באות על חשבות טיול הגון.

כמו כל כלב, גם גזע נוח זה נחוץ לחוקים גבולות ומגבלות בסביבת הבית ומחוץ לה, אך לעיתים המסטיף הצרפתי עלול להיות עקשן ולכן חשוב מאוד שהבעלים ידע לעמוד על שלו ולא לותר לכלב אם וכאשר הוא מנסה לחצות את הגבול.
הדוג דה בורדו ידע לדעת מהר מאוד מי רציני ואת מי הוא יכול לעקוף ולא להתיחס לגבולותיו, דרישותיו וחוקותיו.

אני מאוד ממליץ על הגזע ככלב ראשון, או למשפחות מרובות ילדים.

בספרות הכלבנית לרוב יהיה רשום שכלבים מגזע הדוג דה בורדו חיים 10-12 שנים, אך בפועל נתונים אלה הם שגויים.
עקב הרבעות לא נכונות בתוך קווי דם לקויים, כלבי הדוג דה בורדו סובלים ממחלות רבות.
המחלות הנפוצות הם בעיות לב, נשימה והיפ דיספלזיה של האגן האחורי.
מסיבות כאלה ואחרות, תוחלת החיים של הגזע היא בין 6 – 8 שנים ( כמובן, גם פה יש חריגים לכאן או לכאן ).

• הדוג דה בורדו הוא גזע שעלול לנחור כאשר הוא ישן והוא ישן הרבה..
יש לייחס לכך חשיבות אם במידה ואתם סובלים מרעשים.

• ריר, הדוגים מריירים והרבה ! אם אתם לא בנויים לכך זה לא הגזע המתאים עבורכם.

• זה נכון שזה לא אפשרי להכליל את כל כלבי הדוג דה בורדו ולהגדיר אותם בעלי אותו סוג טמפרמנט, אך ברוב המקרים כלבי הדוג דה בורדו הם כלבים אדישים וכבדים בדגש נירחב כאשר מזג האויר הוא חם.

• מתוך כל המשפחה, הדוג דה בורדו ידע לעשות סלקציה ולהחליט למי הוא מקשיב ולמי לא, כנראה שזה יהיה לאסרטיבים יותר מבני הבית…

• כלב גדול, הוצאות גדולות.
יש לייחס לכך חשיבות, כלב גדול אוכל יותר, הציוד הנידרש לתחזוקה ולאילוף עולה יותר וכן, גם התרופות ותוספי התזונה בהתאם.

• גזע הדוג דה בורדו סובל המון מבעיות גופניות, יש ליחס לכך חשיבות עליונה ותמיד להיות עם האצבע על הדופק.

• מזג אויר חם הוא לא מתאים עבור כלבים גדולים בעלי אף פחוס, שכן, הם עלולם להתייבש ולסבול ממכות חום קיצוניות שעלולים להוביל במהרה למוות.
יש להקפיד שלא להעמיס על כלבים מהגזע הזה כאשר מזג האויר הוא לרעתם

דוג דה בורדו היה ידוע בצרפת כבר במאה הארבעה-העשרה, במיוחד בדרום צרפת באזור בורדו והסביבה.
עד לשנת 1920, לא היה קיים גזע אחיד, אלא שלכל איזור בצרפת היה את הדוג דה בורדו שלו, עם מאפיינים שונים אשר ענו על דרישותיו של כל מגדל ומגדל.

מקורו של הדוג דה בורדו היה עוד בתקופה שבה הממלכה הבריטית שלטה באקטין (אַקִיטֵן הוא אחד מ-26 חבלי צרפת. החבל נמצא בדרום מערב המדינה, לאורך האוקיינוס האטלנטי ורכס הפירנאים, וגובל בדרומו עם ספרד. ) בין השנים 1203 – 1453.
כיוצא בזאת, אבותיו הראשונים של הדוג דה בורדו היו המסטיף האנגלי וכלבי שמירה מקומיים האופיניים לחבל אקטין.
מאוחר יותר, הוכנס אל תוך קווי הדם של המסטיף הצרפתי הקדום, מעט מן המסטיף הספרדי עצום המימדים.

אם זאת, גירסה אחרת קובעת שהדוג דה בורדו הוא צאצה ישיר של המסטיף הטיבטי ושל המולסר הראשוני ( Canis Pugnax ).
גרסה זו ניקבעה עקב מציאת רעיות אשר מראות על הקירבה החיצונית בין הגזעים.

הדוג דה בורדו היה משמש ככלב מלחמה וכשומר מפני זאבים ודובים.
נוסף על כך, היה טיפוס נוסף בגזע שהוא היה קטן יותר בגודלו והוא שימש למטרת "הספורט" העתיק, התגרות בשוורים והתגרות בחמורים, הגזע ניכחד לאחר שעיסוק זה יצא מהחוק ברחבי אירופה המערבית.
כלבי דוג דה בורדו היו שימושיים מאוד בעבר בעת הצייד וככלבים לרעיית בקר.

המהפכה הצרפתית לא הטיבה עם המסטיף הצרפתי.
בזמן המהפכה, כלבים רבים נטבחו למוות יחד עם אדוניהם האצילים ובאותו הזמן הגזע כמעט וניכחד.

בשנת 1890, הוכנסו לקוי הדם של הדוג דה בורדו, קוי דם של מסטיפים אנגליים כדי לשפר את המראה והגודל.
וכתוצאה מכך עד היום קיימים כלבים עם מסכות שחורות על הפנים, אותם מסכות שאבותיהם רכשו מן המסטיף האנגלי העתיק.

לאחר 1890, התעוררה מחלוקת קשה לגבי קווי הדם הנכונים של הגזע, בטענה שהכלבים בעלי קו הדם המשולב ( עם המסטיף האנגלי כמובן ) אינם תקינים.

באותה תקופה היו שלושה טיפוסים עיקריים לגזע:

Doge de Midi (דוג דה מידי ) אשר מגיע מהעיר טולוז.
הוא היה בעל ראש גדול ואף פחוס, גוון הפרווה היה חום ומנומר עם וריאציות רבות בגוונים.
בנוסף הוא היה הכי כבד והכי פחות שרירי.

Doge da Paris (דוג דה פריז ).
הטיפוס מפריז היה כמעט העתק של המסטיף האנגלי אך עם מנשך קצר יותר בהרבה.

Dogue De Bordeaux (דוג דה בורדו )
טיפוס זה הוא זהה כמעט לחלוטין לכלב המודרני.

עם השנים, כאשר המכונות וכלי הנשק החלו להחליף את תפקידם של כלבים רבים מגזעים שונים, גם הדוג דה בורדו הרגיש בכך.
הביקוש לכלב עבודה ירד והדרישה לכלבי בית רגועים עלתה בהרבה.
לשם כך, מגדלים רבים החלו להרביע אך ורק את הכלבים הרגועים יותר ובעלי המזג הנוח ביותר.
התוצא אינה חומקת משום עין וכפי שהוזכר להעיל, הכלבים של היום שונים מאוד מאבותיהם.

כיום יש מספר מגדלים ברחבי העולם אשר מפתחים תתי גזע לצורכי עבודה, כלבים אלה קטנים בהרבה ובעלי יצרי עבודה מפותחים יותר.