בתרבויות שונות ברחבי העולם, מיחסים ומגדלים כלבים בצורות שונות ומשונות.
ישנם מקומות שבהם הכלב נחשב ליצור זניח ושם הוא אינו מוערך ועליו לשרוד ולהסתדר לבדו.
וישנם מקומות קיצוניים אחרים, שבהם הכלב הוא מוקד העניינים והוא מטופל ומוערך כאילו והוא המושל של אותו האזור.

אני טוען שזה קשור לחינוך של הילדים מגיל צעיר.
אני באופן אישי מחנך את ילדי לאהוב בע"ח באופן כללי וכלבים בפרט, אני דואג להטמיע את זה מהרגע הראשון, כך עשיתי עם הלני וכך אני עושה ואעשה עם רפאל.
הילדים גדלים לעולם בעלי החיים ולומדים לאהוב ולכבד אותם.
הם מפתח חמלה ורגשות כלפי עולם החי.
אני רואה עד כמה הלני עצובה ממותו של ג'ובאני, אפילו שעברה לה כבר תקופה ארוכה של מעל שנה.
זה גם מגיע לידי ביטוי בטיפול המסור שלה בהם וברצון להעניק ולדאוג להם.

מנגד, בצד השני של העולם, בברזיל, כמו שניתן לראות בתמונה, מלמדים את הילדים לערוך קרבות כלבים מגיל צעיר מאוד.
הילד חווה את הקרבות הללו מגיל צעיר וסביר להניח שהחמלה שלו כלפי בע"ח תעלם.
ילד שכזה יתרגל למראה של דם ואגרסיביות של הכלבים זה לזה ומבלי להיות פסיכולוג ילדים, אני בטוח שזה יפגע בו במידה ניכרת וזה אף ישפיע עליו ביחס לאנשים ולעצמו.
אבל לא אותו הילד הוא הבעיה!
הבעיה זה האדם שלימד ואיפשר לו לעשות זאת וזה מעציב ומרגיז בו זמנית.

מנסיון אישי, אני יכול להמליץ לכם לחנך את ילדכם לאהוב בע"ח באופן כללי וכלבים בפרט.
גם אם אתם נגעלים, או מפחדים, עשו מאמץ ותתגברו על כך, זה חשוב עבור ההתפתחות של ילדכם ועבור דור העתיד.
ילד שגדל עם בע"ח גדל להיות אדם טוב יותר.