בשנים האחרונות יש עליה דרמטית של גזעים הודים בהודו.
אנשים זונחים את הלברדור, דוברמן ורועה גרמני ועוברים למדהול, ראגאפליים, צ'יפיפאראי ועוד…
הסיבות העיקריות הם כמובן גידול האוכלוסין המטורף בהודו, אבל גם הגאווה ההודית שבעליה והכי מעניין האדפטציה של הגזעים לחיי משפחה.
המדהול לדוגמה הפך עם השנים מכלב עבודה לכלב משפחה נוח לגידול ואילוף.
הראגאפלייאם שהיה גזע אגרסיבי מאוד בעבר הפך עם השנים לכלב ידידותי יותר.
הכל עניין של דגשים בהרבעות ואילוף נכון.
ממה שאני רואה נכון לכרגע, ההודים שומרים על הצורה והבריאות של הגזע ואין ביקוש לכלבים "הכי גדולים" או "הכי חזקים" אלא הכלבים שהכי דומים למקור, הכי בריאים והכי נוחים לאילוף.
בתמונה, תערוכת כלבים בהודו עם מדהול
