בוקר טוב לכולם.
היום אני רוצה לספר לכם סיפור אחר, ספור מיוחד שלא סיפרתי לכם ואני לא אחסוך בפרטים, מבטיח, פשוט תקראו את הכל עד הסוף ונסו לחוות את הסיפור.

בחודש דצמבר, דיברה איתי איריס אגיב היקרה, הבעלים של העמותה – "כלבים של החיים", היא שלחה אלי בחורה שאימצה כלב פרא, הם הגדירו אותו ככנעני, אני ככלב בר!
שמה של הבחורה (לשם שינוי מותר לי לפרסם) הוא דולב.
דולב, היא אחת הבחורות היותר חזקות שפגשתי, כזו שתצליח להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר שהחיים שמים לנו.

המסע שלנו החל כאשר נכנסתי לבית של דולב ושל השותפה שלה לדירה.
בעצם, כשאני חושב על זה, נכנסתי לבית של טובי כלב הפרא, של דולב והשותפה שלה (לא זוכר את שמה).
טובי שלט בבית.
מה שנפל על הרצפה היה שלו, אם היו מתקרבים לחפץ או מאכל שהוא הגדיר שהוא שלו, הוא פשוט היה נושך, אבל מכל הלב.
הם ניסו אילוף בשיטה החיובית, דבר שלא צלח (בלשון המעטה).
טובי פשוט היה עושה כרצונו ומי שהיה מנסה לעצור אותו היה מסתכן בנשיכה.
הוא לא תמיד הסכים שיכנסו לסלון.
אסור היה לגעת בשק האוכל שלו, או בצלחת (גם ריקה).
נסו להפסיק אותו שהוא נובר בפח האשפה….
הוא היה סימפטי לאורחים, עד שזה נגע למזון או חפצים, או כל דבר שהוא חושב שהוא שלו, שם זה נגמר.

כשנכנסתי הוא לא עשה לי כלום, בעיקר פחד, אך התעלמתי ממנו, הוא החל לחקור אותי מרצונו.
שמעתי על מעשיו של טובי והסברתי על אופן העבודה שלנו ומה הולך לקרות.
בתאוריה זה היה סביר, בפועל? טרור!
בגלל שטובי תוקף מכל הלב כשהוא שומר על מזון או חפץ כלשהו, היה עלינו לצור יד מלאכותית, כדי להפסיק לתת לו דלק!
בכל פעם שהוא חושף שיניים ונוהם והן היו מתרחקות, הוא היה מקבל חיזוק שלילי על כך וכך היה לומד לגרש אותן ע"י אגרסיביות כשמתחשק לו.
באמצעות היד המלאכותית, היה אפשר להתקרב לו למזון כאשר הוא נושך ואנחנו לא בורחים ממנו.

כאשר הכנתי את אותה היד, שברתי מקל שהיה ארוך מדי עבורי ומאותו הרגע, טובי סימן אותי וברח לסוף הבית ולא היה מוכן להתקרב אלי.
ביקשתי שיקשרו אותו שלא יברח ויקבעו אותו לאזור מסוים בסלון.
שמתי לו מזון וכאשר התקרבתי עם המקל דמוי היד הוא כמובן תקף בחוזקה ונשך את היד בכל הכוח.
כמובן שלא הזזתי את היד המלאכותית כדי להראות לו שע"י אגרסיביות הוא לא יבריח אותי ובנוסף לחצתי על הקולר האלקטרוני שעל צווארו, הוא צרח וניסה שוב לתקוף אני לא הורדתי את היד עד שחדל מלתקוף אותי.
כשהוא הפסיק, אני הפסקתי, נתתי לו להבין שהוא קובע מתי הלחץ יפסק.
מיותר לציין שדולב והשותפה שלה בכו ורצו להרוג אותי, אבל אני יודע מה אני עושה והמשכתי בתכניות.

הדרך הייתה פשוטה, טובי תוקף, היד מתקרבת ולא נסוגה, הוא נושך והיא נשארת ובאותה העת מגיע גם מכת החשמל החזקה (לא מדובר בכלב פשוט, אלא בכלב אגרסיבי שמיועד להמתת חסד).
את החשמל הייתי מפסיק כאשר הוא היה נרגע וכך גם היד הייתה מתרחקת יחד עם הפסקת החשמל, רק כשהוא מפסיק לנשוך.
מרוב שהוא נשך בכוח ירד לו דם מהפה, הוא גם פרק את הבלוטה האנלית, אבל לא ויתרתי לו.
פתחתי סטופר כדי לדעת אם יש למידה, אם הכלב מקצר את הזמנים בין תקיפה לתקיפה וכך היה!
הגעתי למצב שאני נוגע בו והוא לא מגיב, לא בגלל שהוא מחבב אותי, אלא כי העברתי לו את המסר, אתה תוקף, חשמל ואני קרוב אליך, אתה מפסיק, אין חשמל ואני רחוק ממך.

בשלב הזה דולב והשותפה שלה רצו לרצוח אותי.
הסתובבתי אליהן ורק דולב הייתה שם, בוכה, אך היא הבינה שזו התקווה האחרונה שלו, כי אם אנו נחשלים, טובי מורדם.
אבל אני לא דאגתי, אני יודע בדיוק מה אני עושה ולא התרגשתי יותר מדי.
אבל בכל אופן, קרה דבר חדש, טובי הפסיק לתקוף לראשונה בחייו ולמרות כל הבלגן (הגיעו שכנים לראות מה קרה) דולב הייתה שם, הבינה והפנימה את הדברים.
לפני שהלכתי, השארתי הוראות ברורות, כיצד להתנהל עם טובי כשאני לא שם.
דולב יישמה הכל!
היה עליה להאכיל אותו רק מהידיים שלה, במשך תקופה ארוכה מאוד ובמקומות שונים.
היה עליה לתקן את הכלב לבדה, למעשה, היא רק מרימה עליו את הטונים והוא מרכין ראש וכבר לא מתעסק איתה.
הוא הפסיק להיות רכושני למזון, לנהום, לחשוף שיניים ולתקוף, הוא בעצם הרוויח את החיים שלו, תודות לדולב, שהייתה יכולה לומר – "מה אני צריכה את זה?".
אבל לא, היא לא ויתרה, גם כשהיה מאוד קשה וטובי נלחם.

בשיעורים הבאים שלנו עבדנו בעיקר על משמעת כמו רגלי, שב וכו'.
אך המחמאות מהרו להגיע מאוד מסובבים, כאשר טובי פשוט נרגע והבין את מקומו בהיררכיה הביתית שלהם.
אני חייב לציין שטובי היה מאוד נחוש בדעתו, גם כי הוא צבר הצלחות רבות במהלך חיו וגם כי זו הגנטיקה שלו.

אתם מוזמנים לשאול שאלות בתגובות, דולב תשיב לכם בשמחה על הכל (וגם אני כמובן).

כמו תמיד, לא לנסות לבד בבית…