באנגליה, בתקופת ימי הביניים, הלורדים העשירים פיתחו להם מנהג אשר היה להם לסמל סטטוס.
יצירת גזעי כלבים חדשים.

הם היו מרביעים ומערבבים גזעים אחד עם השני כדי ליצור גזע חדש.
הם היו נוהגים לשבח תכונת אופי, או יופי מסויימים ולפתח את אותה תכונה עוד ועוד ועוד.

מהסיבה הזו יש המון גזעים בריטים:
בורדר קולי, מאות סוגי טריירים שונים, מסטיפים, בולדוגים, כלבי רוח ועוד.
לכל אלה יש גם טיפוסים ( תתי-גזע ) שונים ומגוונים.
ראו למשל את כלבי הבולדוג.
בעבר היה בולדוג אחד שנקרא ״בולדוג אנגלי עתיק״ וממנו יצאו עשרות טיפוסים שונים ובהמשך גם גזעים שונים.

עד פה הכל בסדר, אבל עכשיו מתחילה בעיה.
אסביר.
בטבע, רק הזכר החזק מעביר את הגנים הלאה וברוב הפעמים זה נכון גם כלפי נקבות.
בטבע, אין וטרינר או אנשים טובי לב שיעזרו לחיה חולה או פצועה.
בטבע רק החזק שורד.
עובדות אלה סותרות במאה ושמונים מעלות את פעולותיהם של האדונים האנגליים בימי הביניים.
לא רק שהם לא בחרו את הכלבים החזקים והבריאים יותר לרבייה, הם גם חזרו והרביעו את אותם ואותם כלבים בתוך אותם קוי דם !
דבר היוצר מומים ומחלות גנטיות.

לעומת זאת, במקומות כמו חבל הקווקז, אפריקה ומקומות אחרים בהם הכלבים היו חופשיים יותר, קרה דבר שונה.
שם רק החזק שרד, רק הכלבים החזקים העבירו את הגנים שלהם הלאה.
זאת הסיבה שכלבים אלו בריאים וחזקים יותר כמו – רועה אסיאתי, רועה קווקזי, בורבול, כנעני, מסטיף טיבטי, בסנג׳י ועוד.