באיראן, אנשים רבים התפרנסו בעבר וכך גם בהווה, מחקלאות.
בין ענפי החקלאות השונים ישנה נישה של גידול עדרים – בקר וצאן בעיקר.
לצורך ההגנה על מקורות הפרנסה של אותם אנשים פותחו להם במהלך 2500-3500 שנים גזעי כלבים מקומיים, אשר יעודם מאז ומתמיד להיות השומרים הבלעדיים של אותם עדרים ואזורים חקלאיים אחרים.

שיטחה של אירן הוא 1,648,195 קילומטר רבוע ורק 0.17% ממנה הוא שטח מים!
זה אומר שאותם כלבים היו צריכים להיות מאוד הישרדותיים בכל הקשור למים וגם בכל הקשור למזון.
ידוע כי הגזעים אשר מגיעים מאיראן נחשבים למאוד הישרדותיים, אבל אתם לא יודעים עד כמה!
הם יכולים להסתדר ללא מים בתנאי חום קיצון במשך שלושה ימים (לצורך ההשוואה בולדוג אנגלי מודרני פחות מיום) וללא מזון כלל שלושה שבועות עד חודש.

ההתנהגות של אותם גזעים היא סופר פרימיטיבית והישרדותית.
הם יגנו על שיטחם בחירוף נפש, כך גם על מזונם וכן, גם על מקור מים.
לרוב, הם מורבעים בשיטה של "רק החזק שורד".
מכיון שאין וטרינרים באזורי הכפרים הנידחים של איראן, הגורים החזקים שמצליחים לשרוד את התנאים הקיצוניים של הסביבה הם בודדים, אך בו זמנית גם חזקים מאוד פיזית ומנטאלית.
כשהם גדלים, הם עורכים קרבות מסורתיים בין הזכרים ע"מ לקבוע מיהו הכלב החזק ביותר והאמיץ ביותר ואותו הם מרביעים.
מיותר לציין מה קורה לכלב פחדן.

ששת מגזעי הצאן הנפוצים באיראן הם: סאראבי, רועה כורדי, טאיבאדי, גאהדריג'אני, שאהסאבן וסאנגסאראיי (כולם מופעים בתמונה).
חלק מאותם גזעים הם אבותיהם הקדומים של מספר גזעי צאן אחרים ממזרח אירופה ומרכז אסיה.