או מדוע יש לגזעים רבים אוזניים שמוטות?
האוזניים שמוטות קיימות אצל כלבי כר רק כשהם צעירים מאוד.
לפיכך, האוזניים השמוטות של כלבי הבית הן מאפיין ילדותי שנשמר גם בבגרות.
זהו עוד תחום אחד שבו מתגלה הכלב כ-"זאב צעיר".
אולם, לכלבי בית רבים יש אוזניים זקופות כמו לרועה גרמניה, האסקי, אקיטה ועוד רבים אחרים, כך שברור שהאוזניים השמוטות אינן תוצאה בלתי נמנעת של תהליך הביות.
מדוע אם כך נשמרו וטופחו האוזניים השמוטות בגזעים כה רבים ושונים?
נראה שיש שלוש תשובות לשאלה זו.
ראשית, תוצאה ברורה של אוזניים שמוטות היא הגבלה של איתור כיווני הקולות, כשכלב בעל אוזניים זקופות מאזין לקולות מרוחקים, הוא מפתל ומפנה את אוזניו הגדולות והזקורות כדי להתמקד ברחש הקל ביותר.
כלבים שמוטי אוזניים מצטיינים עדיין בשמיעה חדה ביותר, אולם כושרם לגלות את כיוונם המדויק של רעשים קלים ודאי נפגע.
טוענים כי חולשה זו פותחה בכוונה בגזעים מיוחדים של כלבי ציד שהיו אמורים להסתמך על הראייה והריח בלבד, משום שחששו שדעתם תוסח על-ידי רעשים לא חשובים במרחב.
האוזניים השמוטות ביותר משתייכות כמובן למומחה הגדול באיתור ריחות – בלאדהונד (כלב דם).
גורם משיכה אחר של האוזניים השמוטות הוא המראה הכנוע שהן מקנות לכלב.
רוב האנשים מודעים לכך שכלב נרגז זוקף את אוזניו בעוז וכי כלבים כנועים משטחים את אוזניהם על ראשם כסימן למעמדם החברתי הנמוך.
גם אם ההבדל בתנוחת האוזניים אינו מנותח במודע, קיימת בכל זאת תחושה לא מוגדרת שכלב שמוט אוזניים הוא פראי פחות מכלב זקוף אוזניים.
לבסוף, ישנו ההיתרון של הדמיון לאדם.
לבני-אדם אין אוזניים זקופות אשר בולטות מעל ראשם, אבל לעיתים קרובות יש להם שיער ארוך שנשמט משני צידי הראש.
אוזניים ארוכות ונופלות די דומות לשיעור גלי של בני אדם.
בתמונה, ג'ובאני ז"ל.
